21:30: יורובאקסט 2017 / בית ב' / מחזור 1: ישראל – איטליה

נבחרת ישראל תעלה הערב למשחק שיפתח את הופעותיה באליפות אירופה לכדורסל מול איטליה. משחקי פתיחה של ישראל ביורובאסקט אנחנו רואים בממוצע פעם בשנתיים אלא שמשחק פתיחה שגם נערך במגרש הביתי, בהיכל הספורט ביד אליהו, זה בהחלט משהו חדש ומרגש. אז הערב בשעה 21:30 יעשו הבחורים בגופיות הכחולות-לבנות היסטוריה קטנה, אנחנו נהיה שם עם הבלוג החי שלנו ונקווה שההיסטוריה הזו תתחיל ברגל ימין.

*

אודה ולא אבוש, התלבטתי רבות באיזו נימה לכתוב את הטור על נבחרת ישראל לקראת האליפות שמתחילה הערב. אופטימיות ופסימיות משמשות בי בערבוביה, היגיון וצירוף נסיבות מתחרים בניסיון למוד אכזבות, אובייקטיביות של כתב כדורסל לצד סובייקטיביות של אוהד נבחרת ישראל מתקוטטים בקרבי על המענה לשאלה – איזו נבחרת ישראל אנחנו הולכים לקבל באליפות הקרובה. אולי בשל כך הטור הזה יתחלק לשניים – חלק אחד שיביט על המציאות במשקפיים ורודים וחלק שני שיעשה זאת עם משקפיים קצת יותר כהים. שלא כהרגלי, אני אוותר על נחרצות ועל קביעה חד-משמעית לאן לדעתי זה ילך. נו מילא, גם המוניטין שלי כחוזה עתידות לא בשמיים…

*

על פניו עושה רושם שנבחרת ישראל יכולה להגיע בטורניר הזה להצלחה כמותה היא לא ראתה שנים. לא, אין הכוונה לסגנות אליפות אירופה דוגמת ההישג הבלתי נתפס ההוא ב-1979, אלא יותר להגעה לשלב רבע הגמר שהייתה מנת חלקה של הנבחרת לפני 14 שנים, באליפות אירופה בשבדיה 2003.

למה ישראל יכולה להצליח השנה יותר מתמיד? לשאלה הזו יש כמה תשובות מניחות את הדעת:

ראשית, הביתיות. שלב בתים באווירה ביתית זו הזדמנות להטעין את הנבחרת בהרבה מאוד אנרגיות שישמשו אותה, אם וכאשר בהמשך הדרך. היא גם הזדמנות לסיים את הבית המוקדם במיקום טוב שיעזור לנבחרת בשלב הבא. להזכירכם, את האליפות הקודמת סיימה הנבחרת את שלב הבתים במקום השני והראוי וזו הייתה אליפות שהתרחשה בצרפת וישראל הגיעה אליה מדרג נמוך יותר. מול הקהל הביתי, עם תחושת החגיגיות שברקע, לנבחרת שלנו יש סיכוי לא רע לשחזר מקום שני. ואז, משחק אחד והופ – אנחנו ברבע הגמר.

שנית, ההגרלה. ארז אדלשטיין אמנם טען לפני כחודש שישראל הוגרלה לבית המוות אבל כל מי שעיניו בראשו יכול להגיד שישראל יכלה ליפול לגוב אריות גדול הרבה יותר. אוקראינה היא נבחרת חלשה ביותר שמגיעה ללא כוכביה וללא ציפיות, גרמניה היא נבחרת צעירה שנבנית מחדש ועוד לא מצאה את הקצב שלה (שיחקה איום ונורא במוקדמות בשנה שעברה), איטליה פצועה ועייפה עם מאמן שמרן על הקווים, גיאורגיה, עם פאצ'וליה או בלעדיו אף פעם לא הייתה נבחרת מעל לרמה שלנו וליטא, אם ניסיון העבר מלמד אותנו משהו תמיד יכולה לשמוט משחק או שניים בשלב המוקדם.

אז מוות זה לא ומכיוון שכך, יש לישראל בהינתן הכושר הטוב של הנבחרת וההכנה הטובה שעברה עליה אפשרות לחבר כמה ניצחונות מרשימים בדרך לסיבוב הבא, שאם קצת מזל תחכה לנו בו סלובניה (למשל), נבחרת שזה עתה ניצחנו במשחקי ההכנה ובאופן כללי הייתה גם זו שב-2003 נכנעה לנו. ובכלל, היעדר הכוכבים באליפות והפציעות הרבות שהן מנת חלקן של הרבה מהנבחרות (ובאופן זניח בנבחרת שלנו) הופך את המציאות באליפות לאוסף של הרבה קבוצות בינוניות שביום נתון יכולות לנצח האחת את השנייה ללא חוקים וללא יוצאים מן הכלל. ואם זה מזכיר לכם משהו אז כנראה שאתם צפיתם איזה פעם או פעמיים בליגה הישראלית. ומי הכי טוב בלהיות 'ישראלים' אם לא שחקני הנבחרת שלנו?!

ומה עוד? דיברתי כבר על הכושר הטוב שהנבחרת מגיעה איתו לטורניר ואני ארחיב את היריעה ואגיד שיש בנבחרת משהו שנקרא בעגה הצבאית 'דבקות במשימה'. על ארז אדלשטיין אפשר להגיד הרבה דברים לחיוב ולשלילה בתור מאמן אבל אחד הדברים שהוא בוודאי ניחן בהם לאורך ההיסטוריה שלו על הקווים זה היכולת לחבר שחקנים לכדי יחידה אחת. וכך בדיוק נראתה הנבחרת שלנו בחודש האחרון (ויש לציין שגם באליפות אירופה הקודמת) – חבורה שכל אחד בה בא לתת כתף למען האחרים ולמען המטרה, שטוב לה לשחק ביחד וששאירה כמעט הכל על המגרש במטרה לצאת מהפרקט מנצחת.

לא פלא שבנבחרת כזו מי שמוביל את הנבחרת זה כוכב ה-NBA שבא 'לתת עבודה'. עמרי כספי, לטוב ולרע, אבל בעיקר לטוב, הוא הפנים של הנבחרת שלנו. נותן כתף, נלחם, לא בוחל בשום מטלה וחסר מניירות של כוכב שהיותו בסגל של גולדן סטייט בהחלט יכול לתת לו את הפריבילגיה הזו.

בהקשר הזה, חשוב לציין שלשחקני הנבחרת כולל מאמנם יש מה להוכיח בטורניר ותחושת ה'אנחנו באים בשביל להראות לכם' היא נרטיב חשוב איתו מגיעה הנבחרת לאליפות. כמה התבזו שחקני הנבחרת השנה? לא מעט. עמרי כספי קיבל מעט מאוד דקות אצל דייב ייגר בסקרמנטו וגם בניו אורלינס ומינסוטה לא הצליח להתאקלם. גל מקל התבזה עד לכדי 19 שניות במשחק יורוליג. יוגב אוחיון, יותם הלפרין, ליאור אליהו, גיא פניני – כולם זכו לקיתונות של בוז ולנגיסה מתמדת במעמדם. שון דאוסן לא הצליח להוכיח שהוא הדבר הבא בכדורסל הישראלי. וארז אדלשטיין? היה לילה בו הוא קם ב2.27 בגל שני הפסדים ביורוליג… החבורה הזו תרצה להוכיח שהיא מסוגלת, היא תרצה להחזיר את כבודו של הכדורסל הישראלי ויותר מכך – הכדורסלן הישראלי. החבורה הזו, שאף לא אחד ממנה ישחק בקבוצת הדגל של הכדורסל הישראלי (מכבי ת"א למי שתהה. עדייין…) בשנה הקרובה, תרצה להראות שהם הם הפנים של הכדורסל הישראלי וככאלה הם יכולים למשוך את העגלה למעלה ממה שמצופה.

וזה מביא אותנו לסיבה האחרונה בגללה אפשר להאמין שנבחרת ישראל יכולה לתת את אליפות חייה. בסופו של דבר זהו טורניר ההזדמנות האחרונה בהחלט של החבורה הזו (סתם 'הזדמנות אחרונה'  היו לנו ב-2005 ו-2007). אליפות אירופה הבאה תתקיים בעוד ארבע שנים, על האולימפיאדה מומלץ שלא לפנטז כרגע (רק 12 נבחרות מכל העולם עולות אליה) וההעפלה לאליפות העולם תהיה כלל לא פשוטה גם בשיטת המוקדמות הנדיבה יחסית בה אנחנו ניטול חלק (12 עולות מאירופה לאליפות) – זה אומר שסביר שרוב מכריע של שחקני הנבחרת ובטח הוותיקים שבהם – פניני, הלפרין, אוחיון, אליהו וכדיר מתנסים באליפות אירופה אולי בפעם האחרונה (לפחות כשחקנים מובילים) ואין סיום נאה לקריירה בינלאומית ומקום להתנסות יותר טוב מאשר אליפות אירופה שגם נערכת בישראל. אם לא עכשיו – אימתי? ואם לא כאן – אז איפה?

https://youtu.be/6K6PGE9IUyo

*

בשל כל הסיבות לעיל (ועוד) אפשר להיות אופטימיים. אבל לצערי, יש גם סיבות להסתכל על הציפיות מהנבחרת בעין עקומה.

נקדים ונאמר שמשחקי ההכנה לא קובעים דבר, לא מלמדים דבר ולא מהווים כלי ניבוי ראוי למשחקי האליפות. את זה תוכיח ההיסטוריה מן האליפות הקודמת (בה ישראל הייתה חלשה במשחקי ההכנה) וגם מטורנירים שקדמו לה. ישראל סיימה את ההכנה עם מאזן 2-9, יפה מאוד, אבל הדבר שזה מלמד אותי יותר מכל זה שהנבחרת שיחקה מספר משחקים רב מדי בשביל תקופת הכנה…

וכאן נכנסת לתמונה מציאות הכדורסל הישראלי כמו שהיא נראית בשנת 2017. אנחנו יכולים לשקר לעצמנו עוד הרבה, אבל מצב הכדורסלן הישראלי היה העונה בכי רע. הוא לא זכה למספיק דקות משחק, הוא לא קיבל מספיק קרדיט ואת העמדות שהוא היה אמור לאייש בשל ה'חוק הרוסי' תפסו במקומו לא מעט מתאזרחים (שרק אחד מהם יכול לשחק בנבחרת). תוסיפו לזה את מעמד המאמן הישראלי שעל ההתדרדרות בו ניתן ללמוד מכך ששתי הקבוצות הבכירות של ישראל (תקציבית לפחות) סגרו עונה ופותחות את החדשה עם מאמן זר על הקווים ותבינו שהמצב רחוק מלהיות טוב (ואם עוד לא הבנתם, תמיד אפשר לצפות ברמה הלא מספקת בליגה שלנו). האם הנבחרת שונה מכל זה? האם האקדח שירה וירה וירה כל השנה לא ירה גם במערכה האחרונה שלה? אפשר לחשוב שלא, הגיוני לחשוב שכן.

ומה לגבי הבעיה המקצועית? נבחרת ישראל, כידוע לכולם היא נבחרת שחסרה מאוד מימד של אתלטיות וגובה ביחס ליריבות שלה. היא נבחרת שמתקשה לקלוע שלשות, מתקשה בניצחונות בקרבות אגרסיביים ובאופן כללי, נחותה פיזית מיריבותיה. גם ניסיון שחקני הנבחרת במעמדים מובילים (גביעי אירופה השונים, נבחרות) לא מספק גם ביחס ליריבות וגם באופן מוחלט. הדברים האלו צפויים לבוא לידי ביטוי באליפות הקרובה. מי ייקח את הכדור האחרון ויקלע סל בנבחרת שבנויה רובה ככולה על רול פליירס?! (בבקשה שזה לא יהיה גל מקל!) מי יוביל וינהיג כשזה יהיה קשה? אני לא בטוח שהתשובות לשאלות האלו ברורות.

גם סגנון המשחק של הנבחרת של אדלשטיין לא בטוח שמתאים לאליפות. ישראל שיחקה במרבית תקופת ההכנה מהר, משחק קבוצתי שוטף עם מעט בידודים והרבה תנועה בין שחקנים ובין עמדות. האם זו השיטה המתאימה לאליפות? מה יקרה שהנבחרות היריבות יגלו קצת אגרסיביות (כמו במחצית השנייה של משחק האימון מול טורקיה)? באליפות רמת האינטנסיביות תעלה וכמוה רמת ההגנות של כל הצדדים. סגנון המשחק הישראלי אולי טוב למשחקי אימון ולרגעים בהם ההפרש גדול והמגרש פתוח. מה יקרה במשחקים צמודים עם סקור נמוך כמו שאליפות אירופה אוהבת באופן מסורתי? אני אל בטוח שדווקא דברים טובים.

וכל אלו הם רק בצד האחד של המגרש. גם בצד השני – ההגנתי, ישראל בהחלט לוקה בחסר וכמו שחקן פוקר בלי קלפים טובים מדי, מתישהו מישהו יעלה על הבלוף שלה. נקווה רק שזה לא יהיה יותר מדי מהר. ההגנה הישראלית לא הרשימה עד כה, היא חדירה, אין מי שיחסום בצבע ומלבד ידיים זריזות והרבה גיבוי אין בה הרבה יתרונות בשמירת אחד על אחד. זו הגנה שצריכה להחביא את האוול, שמחביאה את אליהו כבר שנים ושגם הגארדים שלה הם לא אושיות הגנה בלתי רגילות. לישראל יש הגנה קבוצתית לא רעה, אבל נבחרת סבלנית או כזו שיש לה מגוון בסגל / שחקנים עם יכולת אישית הרבה מעל הממוצע, בהחלט עשויה לגלות את החורים המרובים בה.

ובכלל, יש לנו נטייה להאדיר את הנבחרת שלנו ולהגיד שהיא טובה יותר ממה שחושבים והשלם עולה על סכום חלקיו. האם יש לזה אחיזה במציאות? אולי בעוד שבועיים נדע את התשובה.

*

הגרלת סדר המשחקים של ישראל זימנה לנו את שתי הנבחרות החזקות של הבית בשני המחזורים הראשונים. זה אומר ששני הפסדים (הגיוניים בהחלט) עלולים להפוך את הסיכויים להצלחה של הנבחרת לנמוכים ביותר. בשל כך, המשחק הערב מול האיטלקים הוא חשוב מאין כמוהו והוא בטח כזה שיכול לסמן לאן פניה של הנבחרת באליפות.

הנבחרת האיטלקית, כאמור, לא מגיעה בשיא כושרה ועם מיטב שחקניה. גלינארי לא כאן, ג'נטילה שהיה נהדר מול ישראל באליפות הקודמת הפך לשבר כלי, ברניאני גם הוא לא כשיר ולא בכושר. ועדין, לכדורסל האיטלקי יש עומק רב מזה שיש למארחת שלו להציע ויש ליריבה שלנו גם שועל קרבות ותיק ומנוסה על הקווים בדמותו של אטורה מסינה. דאטומה, האקט, בלינלי, מלי, צ'ינצריני, אדרדורי ואחרים הם בהחלט חבורה שכשחקן מול שחקן עדיפה על ישראל. אבל לנו יש ביתיות ולנו יותר שעות של שחקני הנבחרת יחד ולנו יש פלאפל.

אי אפשר לתת הערכת חסר למשחק הערב, משחק ישראל חייבת לנצח אותו. המפתחות יהיו קצב משחק מהיר ואחוזי קליעה גבוהים / הנעת כדור טובה (כל נבחרת שקלעה מול איטליה בהכנה מעל 70 נקודות גם ניצחה אותה…), שוויון לכל הפחות בריבאונד ושמירה טובה על קלעי השלשות של האיטלקים. אם נצליח לעמוד באלה – הניצחון בהחלט אפשרי וההתחלה של האליפות ברגל ימין – אפשרית גם כן.

אנחנו נהיה פה ב21:30, מוזמנים להצטרף.

וסתם, בשביל ההשראה:

*

סגל נבחרת איטליה

סגל נבחרת ישראל

מאזן בין הנבחרות עד היום במשחקים רשמיים: (21 פעמים באליפות אירופה ומקדמותיה, פעם אחת באליפות העולם):

5-17 לאיטליה (ניצחון אחרון של איטליה בשמינית גמר אליפות אירופה הקודמת 52-82, ישראל ניצחה לאחרונה באליפות אירופה 2011 במשחק לפרוטוקול בשלב הבתים 95-96 לאחר הארכה.